תודעה הוא מונח פילוסופי מורכב המאפיין את יכולתו של האדם להכיר את המציאות הסובבת, כמו גם לקבוע את מקומו, תפקידו במציאות זו.
מה היו השקפותיהם של מדענים קדומים על טבע התודעה
מאז ימי קדם היו ויכוחים סוערים לגבי מהי תודעה, כיצד היא מותנית ומה יכול להשפיע עליה. בהתחלה, רק פילוסופים ותיאולוגים השתתפו בהם, ואז, עם התפתחות המדע, מדענים בעלי התמחויות שונות - למשל ביולוגים, פיזיולוגים, פסיכולוגים. עד היום אין קריטריונים ברורים ומקובלים באופן כללי למה הכוונה בתודעה ואיך היא מתעוררת.
הפילוסוף היווני הקדום המפורסם אפלטון האמין שתודעתו של כל אדם נובעת מקיומה של נשמה אלמותית. לאחר סיום החיים הנשמה עוזבת את הגוף וחוזרת ל"עולם הרעיונות "הגבוה והבלתי ידוע שלו, אשר מפותח לאין שיעור מהעולם החומרי בו קיימים אנשים, בעלי חיים וחפצי טבע דוממים. כלומר, הפילוסוף אפלטון היה למעשה ממייסדי הדוקטרינה הפילוסופית העממית, שלימים נקראה דואליזם.
מונח זה, המרמז על דואליות התודעה והחפצים הפיזיים, הוכנס לשימוש באופן רשמי מאות שנים מאוחר יותר על ידי המדען הצרפתי המפורסם רנה דקארט, שחי במחצית הראשונה של המאה ה -17. הביטוי העממי "אני חושב אומר שאני קיים" מיוחס לו גם. בסיס ההיגיון הפילוסופי של דקארט לגבי טבע התודעה היה ההנחה שאדם הוא סוג של חומר חושב שיכול לפקפק בכל דבר, אפילו בקיומו של העולם הסובב, למעט תודעתו שלו. כלומר, טבע התודעה נמצא מחוץ לתחום חוקי העולם החומרי. הפילוסוף הגרמני המפורסם הגל ראה בתודעה, קודם כל, את היכולת של אדם לתאם את אישיותו עם העולם סביבו.
מה חשבו מדענים מטריאליסטים על טבעה של התודעה?
המונח "מטריאליזם" הוצג רשמית רק בתחילת המאה ה -18 על ידי המדען הגרמני המפורסם גוטפריד וילהלם לייבניץ. אך חסידי הדוקטרינה הפילוסופית הזו, לפיה התודעה היא רק תוצר של פעילותו של גוף האדם (קודם כל, מוחו), היו ידועים עוד מימי קדם. ומכיוון שגוף האדם הוא חומר חי, אז התודעה היא גם חומרית. חסידי המטריאליזם המפורסמים ביותר במאות ה- XIX - XX. היו קרל מרקס, פרידריך אנגלס ולדימיר אוליאנוב-לנין. למרות ההישגים האדירים של המדע, טרם ניתן פרשנות מדויקת לאופי התודעה.
