מושג עצמי הוא מערכת רעיונות של אדם אודות עצמו, שעל בסיסה הוא מתייחס לעצמו ובונה מערכות יחסים עם אנשים אחרים. התגבש בפסיכולוגיה העולמית כמושג יציב.
אינטליגנציה ורגשות הם הבסיס לתפיסה העצמית
ראוי לומר כי אין אחדות בין הפסיכולוגים בעולם בהבנת התפיסה העצמית. זאת בשל העובדה שמהות הנושא היא כללית מדי. התפיסה העצמית התגבשה באמצע המאה ה -20. מבנהו כולל באופן מסורתי שלושה אלמנטים: רכיבים קוגניטיביים, רגשיים-הערכתיים והתנהגותיים. הראשון הוא יחס האדם לעצמו, השני מכוון לתחושותיו לגבי זה. בהתאם לכך, המרכיב ההתנהגותי של המושג העצמי קובע את התנהגות האדם, או הפרט, ביחס לרעיונות לגבי עצמו. לפיכך, המושג העצמי ממלא תפקיד משולש.
לדוגמא, רוג'רס האמין שהמרכיב הקוגניטיבי מורכב לא רק מיחס האדם לעצמו, אלא גם מרעיונותיו לגבי עצמו. לפיכך, הוא הבחין בין האידיאל לבין הקוגניטיבי האמיתי.
כמובן, ליבת הרעיון העצמי, מדענים זיהו את הרכיב הרגשי-הערכי. הרי זו בדיוק ההערכה העצמית ורמת השאיפות. זו טעות לחשוב שההערכה העצמית של האדם משפיעה רק על היחס שלו לעצמו. האופן שבו אדם מתחיל לבנות קשרים עם חברים אחרים בחברה תלוי בקריטריון האישי הזה.
ההערכה העצמית של האדם צמודה לרמת שאיפותיה. רמה מוגזמת של טענות, כאשר אדם מציב לעצמו משימות בלתי אפשריות באמת, מדבר על הערכה עצמית המוערכת מדי, ולהיפך. לפיכך, המושג העצמי קובע למה האדם מסוגל, מה הוא מסוגל לעשות ומה לא.
אבן בניין חשובה נוספת של התפיסה העצמית היא ההערכה העצמית. לא כל הפסיכולוגים ראויים לתשומת לב, אולם רמת הנוחות האישית תלויה ישירות בהערכה העצמית.
דגש על מודעות עצמית
מעניין שרעיונותיו של האדם לגבי עצמו רחוקים מלהיות אובייקטיביים תמיד, אם כי אדם עשוי לחשוב שמסקנותיו אינן ניתנות להכחשה ומבוססות על בסיס ראיות מוצק. רחוק מזה.
אל תבלבלו בין תפיסה עצמית ומודעות עצמית. מושג עצמי הוא משהו תיאורי, ספקולטיבי, ואילו מודעות עצמית היא מושג אמיתי יותר. עם זאת, הם נשארים קשורים זה לזה. הערכה עצמית היא מה שנשאר לאחר אימון הרעיון העצמי. מעניין שהמושג העצמי כמערכת הוא תופעה שמתפתחת כל הזמן. היא "מתבגרת" עם האדם, לעתים קרובות בסוף חייה כמעט ולא נותר דבר מהמושג העצמי המקורי.
