חינוך משפחתי הוא התהליך החשוב ביותר של השפעת ההורים על אישיות ילדיהם במטרה ליצור תכונות מסוימות אצלם.
ארבעה סגנונות הורות יכולים להיחשב ברצף:
- סַמְכוּתִי.
- מַתִיר.
- אַפּוֹטרוֹפּוֹס.
- מוּסמָך.
שקול משפחה רגילה לכאורה: האב אכפתי וקשוב, מאפשר לילד כל מה שהוא רוצה. האם זהה באופייה, היא גם מטפלת בילד, עושה הכל בשבילו. לכל אלה, במשפחה זו המילה נשארת תמיד אצל האם, היא ראש המשפחה. הילד במשפחה זו לא היה עצמאי, הוא עשה מה שרצה. ילד זה לא לימד לשלוט בהתנהגותו ובעצמו. במשפחה שגידלה ילד רק בסגנון חינוך מתירני ומגן, הוא יגדל לא רק אנוכי ולא מרוצה כל הזמן ממישהו, אלא גם חסר אונים וחסר ביטחון. אך לפתע המשפחה קורסת ואב חדש מגיע אליה. המשפחה משתנה באופן דרמטי.
לאמא אין עוד מילה כזו במשפחה כמו פעם, היא כבר לא ראש המשפחה.
ראש המשפחה הוא אב חדש שהגיע למשפחה עם סגנון חינוך משלו - סמכותי. הוא קשוח, שולט במעשיו ובמעשיו של הילד. הילד משולל מיד טיפול, אהבה וחיבה.
עם הזמן הילד למד לעשות הכל בעצמו, הפך לצייתני ועצמאי, אך לא רק אמו, אלא גם האב הטרי לא הפך לסמכות עבורו במשך כל תקופת החינוך. עובר מחופש לגידול קשוח, הילד רק הפחד, ההורים רק החמירו אותו.
כן, אולי הילד יגדל צייתני ומנהל, אבל הוא יפחד מילדות ובבגרות זה ישפיע על אופיו.
לכן, על מנת שילד יגדל לא מאוים, אדיב, צייתני, לא צריך להשתמש בסגנון אחד בלבד בגידול, צריך לקחת מכולם משהו טוב לילד: להתמכר למתינות, להעניש במתינות וכמובן, תהיה קודם כל רשויות עבור ילדך, כך שיהיה לו למי להסתכל עליו בעתיד.
