אף על פי שילד נולד עם תכונות אישיות מסוימות ונטיות אינטלקטואליות, בעצם היווצרות דמותו מתרחשת במשפחה ותלויה ישירות בסגנון ההורי שבחרו ההורים.
פסיכולוגים מבחינים בין 4 סגנונות הורות עיקריים.
הסגנון האוטוריטרי מאופיין בדרישות קטגוריות ובחוסר שקיפות אפילו לפרטי פרטים. מהילד נדרשת ציות ללא תנאי. הרצונות והאינטרסים שלו לא נלקחים בחשבון. הילד כמעט לא זוכה לשבחים, אלא נוזף כל הזמן.
בהתאם לנטיות הטבעיות, ילדים מגיבים לדיקטטורה כזו בדרכים שונות: אם לילד יש אופי חזק מטבעו, הוא מתחיל למרוד מגיל צעיר, שמתבטא בגחמות מתמדות. בגיל ההתבגרות ילדים כאלה הופכים לאגרסיביים, גסים. ילד עם אופי עדין מסתגר בעצמו, מנסה לשים לב לעצמו כמה שפחות, הופך לאישיות חלשה ורצון.
הסגנון הליברלי הוא בדיוק ההפך מזה הסמכותני. כאן הילד הוא מרכז היקום שסביבו כל חיי המשפחה סובבים. כל גחמותיו מתגשמות מיד. ילדים שגדלים בצורה כזו הם צייתנים, תוקפניים, לא מותאמים לחיים. הם לא יכולים להסתדר בצוות ילדים, הם מהווים נטל לדרישות ומשמעת קפדניים של בית הספר. ככלל, הדבר משפיע לרעה על הלמידה: גם אם ילד הצליח לקרוא ולכתוב היטב לפני הלימודים, יש לו ציונים גרועים, שהסיבה העיקרית לכך היא תחושת אי נוחות מתמדת.
סגנון אדיש הוא למעשה היעדר חינוך כלשהו. מבוגרים אינם מטפלים בילד כלל, ומצמצמים את תפקידיהם רק לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים. מגיל צעיר ילד נאלץ לפתור את הבעיות שלו ולחפש תשובות לשאלות שלו. ילד כזה מקבל לעתים קרובות אהבה ותשומת לב של ההורים במונחים כספיים. במערכת יחסים כזו, אין קשר רגשי בין ההורים לילד, הילד מרגיש בודד, גדל, הופך לחוסר אמון וחשד.
הסגנון הדמוקרטי נחשב למקובל ביותר. הורים מעודדים את עצמאותו של הילד, מכבדים את דעתו, אך יחד עם זאת, דורשים לקיים כללים מסוימים. מערכות יחסים מבוססות על שיתוף פעולה. מבוגרים וילדים מאוחדים על ידי מטרות ויעדים משותפים. הילד, כמיטב יכולתו, פותר את הבעיות המתעוררות, אך הוא יודע שתמיד יש אנשים בסביבה שאוהבים אותו ויבואו לעזרתו.
