האחיינית שלי התחילה למצוץ אגודל כשהייתה בת שלושה חודשים. כמובן שלשום שכנוע לא הייתה כל השפעה על הילד, אלא רק גרם לה להיות עצבנית. והחלטנו למצוא גישה אחרת אליו.
לפני השינה הם סיפרו סיפור מאלף על איך ילד קטן מצץ את אגודלו והפך לצפרדע גדולה. הם הוסיפו לסיפור שאמו ואביו של הילד הזה היו נסערים מאוד ובכו הרבה, אך כשהוא הפסיק לעשות זאת, הוא שוב הפך להיות ילד טוב וצייתני.
כשהאחיינית שלי ישנה בשינה, מרחנו בשקט את אצבעותיה בצבע ירוק והלכנו לישון (עדיף לעשות זאת ביום שישי, כי הילד מצץ את האגודל שלה כל הלילה וגם כל הפה שלה היה ירוק). בבוקר הרגשות שלנו לא ידעו גבולות. היא החלה לדאוג שהיא הופכת לצפרדע גדולה, והזכרנו לה שאם היא לא תמצוץ את האגודל, היא תישאר ילדה יפה.
הייתי צריך לבלות את כל השבת בשיחה על השינוי, אבל זה היה שווה את זה. גם כשהלכה לישון אחרי ארוחת הצהריים לישון אחר הצהריים, היא לא לקחה אצבע בפיה, אלא הסתירה את ידיה מתחת לכרית. אחרי הרחצה בערב, כל הירוק המבריק נשטף, והאחיינית הלכה לישון בסיפוק.
ביום ראשון הקשבנו גם לסיפורים שלה על כמה שהיא ילדה טובה, שהיא הפסיקה לקחת את האצבע לפה. וביום שני הנסיכה שלנו זמזמה את כל אוזני הילדים בגן על הרפתקאותיה בסוף השבוע. אז ההרגל הרע כבר לא ביקר אצלנו, אבל בפעם הראשונה הם שכנעו אותנו לחבוש את האצבע בלילה, כך שבלי משים בחלום זה לא יהיה בפה שלנו.
