זה נחמד כשמטפלים ומטפלים בלבביות. כדי שילדים ידעו מה זה אכפתיות ולבביות, צריך לספר להם על זה. סיפורי ב 'אלמזוב "הלחם היומי שלנו" וב' יקימוב "איך לספר …" יעזרו להורים בכך.
מה זה טיפול?
הם אומרים על אדם:
הוא דואג, מה שאומר שהוא אוהב ורוצה טוב. בעולמנו מושג העזרה קיבל משמעות שונה במקצת. לרוב, אנשים החלו לשים לב לסיוע הכספי. אך לרוב הזקוקים זקוקים לעזרה מוסרית. זה יכול להתבטא בתמיכה, עידוד, הבנה ותשומת לב.
ב 'אלמזוב כותב על ביטוי הטיפול והלבביות בסיפור "הלחם היומי שלנו". משפחה: סבתא, אם ובנה לאחר המלחמה - חזרו מלנינגרד לארץ מולדתם על הדון. נכנסנו לתקופות של רעב, במקום לחם, הם אכלו עוגות קינואה.
פעם דוד יגור הביא להם ארבע כיכרות ריחניות ענקיות. כולם שמחו עם מתנה כל כך נדיבה. הילד מאוד רצה לטעום לחם טעים אמיתי.
בשיחה על השולחן הופתעה סבתא מכך שדוד יגור הביא להם לחם מכיוון שהיו לו חמישה ילדים. הוא עבד לבד בחווה קולקטיבית, והיה לו קשה להשיג לחם. דוד יגור הסביר כי ניתן לו דגנים לימי עבודתו, והוא שמח לחלוק את הלחם עם קרובי משפחה הזקוקים לעזרה. במיוחד ריחם על הילד ללא אב שיכול לטפל בו. במילים אלה הוא נגע במיתר הכואב ביותר בלב הילד.
מחבר הסיפור כותב כי הוא נעלב ואף שנא אותו על מילים אלו. החלטתי גם לפגוע בדוד יגור ולהעמיד אותו במצב מביך. הוא הבחין כי דודו מריח חזק של זיעה וגללים, וסיפר לו על כך. דוד הרגיש לא נעים, הוא ניסה לתרץ שהוא ממהר להביא לחם ולא הספיק ללכת לבית המרחץ.
אמא וסבתא הרגישו בושות מהילד. הם הסבירו לו שהוא גילה הכרת תודה כלפי הדוד יגור. אחרי הכל הוא דאג להם, חלק איתם לחם. הסבתא הייתה נסערת, אמרה שגידלה את נכדה.
מחבר הסיפור הרגיש אשם, הבין שהוא עשה דבר נורא והחליט לבקש סליחה. דוד גר מאחורי נקיק, ליד בית העלמין, והילד פחד ללכת לבד. בחוץ היה חשוך וקר. אך דברי סבתו: "הוא עשה זאת בעצמו - תיקנו זאת בעצמו …" גרמו לו להתגבר על פחדו. הוא ניגש לדודו לבקש סליחה.
ליבו של הילד שקע מפחד, מילים נשמעו בראשו שהוא ביזה את כולם: אמא, אבא, סבא וסבתא. אבל הוא התייפח והלך. הוא הבין שעליו לבקש סליחה מדוד יגור, מחר יהיה מאוחר מדי, דוד יעזוב. בבית דודו, ילד מגמגם, צעק: “דוד יגור! סלח לי! הכותב כותב שבאותו הרגע הוא חווה חרטה עמוקה על מעשהו. מאוחר יותר הם התיידדו עם דוד יגור. אבל, כשאנחנו נזכרים באירוע זה, המחבר מרגיש שוב ושוב אשמה לפני מי שחולק איתו את העניין הכי חשוב - הלחם.
Ekimov B. "איך לספר …"
החיים מטפחים לעיתים קרובות יחס לבבי לאנשים. אנשים שהרגישו תחושת חוסר תועלת ובדידות מבחינים בכך לעיתים קרובות גם אצל אחרים. אז זה קרה עם גיבור הסיפור, גרגורי. באביב הוא אהב ללכת לדוג לדון.
במהלך המלחמה נותר גריגורי יתום, התגורר בבית יתומים. הוא תמיד הצטער שלא היו לו קרובי משפחה. האיש אפילו חלם להגיע למשפחתו עם מתנות.
פעם גריגורי, יחד עם חבריו, נסעו לנסיעת עסקים וראו אישה זקנה שכמעט ולא חפרה גן ירק. האיש הופתע שהזקנה חפרה גן ירק בכוח. הוא ראה אותה מייסרת. כשגריגורי הציע לעזור לדודתו ואריה לשתול תפוחי אדמה, הוא הסכים ברצון. גרגורי לא יכול היה לראות את האישה הזו סובלת. הוא ראה שהעבודה הזו מביאה לה סבל. כשהגיעו לאישה היא נבהלה ואמרה שאין לה מה לשלם עבור העבודה. ואז המארחת הודתה להם זמן רב, וכשראתה אותם, היא בכתה.גריגורי נזכר בדמעות האלה. ואז הוא הגיע אליה עוד כמה פעמים כדי לעזור לה בעבודות הבית.
בבוא האביב, גרגורי לא דאג לדוג. הוא חשב לפגוש את דודתו וריה. האיש הופתע ממצבו, גיחך לעצמו, אך לא יכול היה להתאפק. כשחשב על פגישה עתידית, הוא הרגיש טוב.
שכנתה של הדודה וארי שאלה אותה מדוע היא כל כך שמחה שאלוהים שלח לה איש זהב כזה.
ואז נראה שגרגורי שכח את הכפר הרחוק והזקנה. אבל האביב הגיע, והוא נזכר בזה שוב ולא עזב את ראשו. הוא שוב דמיין איך היא חופרת את האדמה באחרון כוחותיה. נראה לו שהיא עומדת ליפול. איך היא עמלה, גרגורי לא יכול היה לשכוח. קול התבונה רמז לו שיש הרבה אנשים כאלה, אבל בלבו הוא הרגיש שהוא לא יעזוב אותה, שהוא יבוא לעזור. הסיבה לביטוי של טיפול, היענות, ככל הנראה, הייתה ילדות מרה והעובדה שבדרך בכל זאת היו אנשים אוהדים שגילו דאגה. הוא היה מאושר כשמלח צעיר לקח אותם לקרקס, והבקר, הדודה קטיה, טיפל בו בפשטידות. זיכרונות ילדות עזרו לו לקבל החלטה - ללכת לדודתו ואריה. הוא רצה שלזקן לא יהיו ימים מרים, כדי שהיא תהיה מאושרת.
הוא אפילו לא סיפר למשפחתו על הטיול. מדוע הוא עשה זאת? איך לספר על זה … ולמה לספר … אתה רק צריך לעזור לזקן … גרגורי עשה את הבחירה המוסרית שלו - הוא עזר לאישה החלשה והמשיך לעזור. גם העובדה שהוא שמר את רצונו בסוד מקרוביו, והעובדה שלא אמר לדודתו וארה את הסיבה האמיתית לבואו, אינה גורעת מהמשמעות המוסרית ביותר של התנהגותו.
לאחר שעבר ילדות קשה, האיש שמר על תחושת אמפתיה, ושמר על הרצון לעזור לאחר. הטיפול באישה בודדה זקנה הפך לצורך בנפשו. בלי זה הוא כבר לא יכול היה לחיות. זו הפכה למסורת המוסרית שלו. והוא חלם להעביר את המסורת הזו לבנו, כך שלעולם לא יהיה אכזרי, אלא יגדל כאדם חם לב ואכפתי.
