הורים תמיד רוצים את הטוב ביותר עבור ילדם. זה חל גם על דברים: צעצועים, בגדים, ספרים - הכל נבחר בקפידה ובאהבה. הורים גם בוחרים בקפידה אוכל לילדם, מקומות לטיולים, מנוחה. ואז ההורים מתחילים לבחור חברים ותחביבים לילדם … ישנן מספר אפשרויות אפשריות להתפתחות נוספת של אירועים כאלה.
אולי ההורים באמת רגישים מאוד, מגיבים ומנחשים בלי מילים את כל הרצונות של הילד. אז לא יהיו בעיות ועימותים. במקרה זה, ההורים מציעים לילד בדיוק את מה שהוא עצמו חפץ. אך אפשרות זו היא אידיאלית למדי, בחיים הדבר אינו מתרחש ולו בגלל חוסר יכולתם של אנשים לקרוא זה את מחשבותיו של זה.
יתכן בהחלט שיתברר שההורים יוכלו פשוט לשבור את הילד כדי שלא יגלה אי שביעות רצון מהבחירה או מההחלטה של ההורים. ומבחוץ הכל עשוי בהחלט להידמות לאידיליה. ההורים שמחים ורגועים, הילד צייתני ומשגשג בדיוק כמו שההורים מדמיינים זאת. אבל מילד כזה אדם חזק, בעל רצון אמיץ, מצליח ומרוצה, אסיר תודה להוריו, לא יגדל. סביר להניח שהוא יהיה חסר ביטחון ולא יוכל לקבל החלטות כלשהן. הוא יהיה אומלל מאוד, אבל הוא לא יעז לספר על כך לאיש.
ואולי בצורה אחרת. בילדותו, הילד באמת, עקב גילו הקטן והיעדר מטרות החיים לטווח הארוך, ילך אחרי ההורים. אני שמח להשתתף במעגלים ובמדורים שבחרו ההורים, לבלות את זמני הפנוי כפי שההורים מחליטים. אבל ברגע אחד, שכמעט ולא ניתן לקרוא לו יפה, הכל ישתנה. זה קורה בדרך כלל בגיל ההתבגרות. כשילד מתחיל לדרוש חופש, עצמאות ועצמאות. והורים לעיתים קרובות אינם מוכנים לשינויים כאלה.
בכל מקרה, ההורים צריכים לזכור שהילד הוא אדם עצמאי נפרד. והעובדה שילד תלוי בהוריו עדיין לא נותנת להם את הזכות לשלוט בכל רגע בחיי ילדו.
ילד אינו בובה או בובה. במוקדם או במאוחר הוא יגדל, תהיה לו משפחה משלו והוא יצטרך לעבור למעמד של מבוגר. אינך יכול לטפל בילד יותר מהנדרש לביטחונו. בשל גילו וניסיונו המעט, לפעמים ילד לא יכול להיות מודע לאיומים על בריאותו ואפילו לא על חייו - כאן על ההורים לנהוג בתקיפות ובהחלטיות. אכן, לא כדאי להשאיר את הילד להחליט בכוחות עצמו: תקע את אצבעותיו בשקע או לא. אבל אם שום דבר לא מאיים עליו, אז ההורים צריכים לדחוף את רצונותיהם ושאיפותיהם ברקע. אתה צריך להתרגל לתפקיד יועץ ולא מנהל.
