עבור חלקם גירושין הם קריסת חלק חשוב מחייהם, עבור אחרים זו ההתחלה. אך שניהם ברוב המכריע סבורים כי שני בני הזוג אשמים בגירושין.
מדוע שניהם אשמים
משהו משמש תנופה, טריגר לסדק קטן, אבל אז עמוק יותר, להתרחש בקערה המשפחתית. גם אם סדק זה הוא תוצאה של התנהגותו של אחד מבני הזוג, השני אשם בעידודו או במתן המצב. לא תמיד, כדי להיות אשם, אתה צריך לעשות משהו, לפעמים מספיק לא לעשות את זה. במיוחד אם אתה יודע מה יקרה הלאה.
עם זאת, זוגות גרושים, ככלל, מבינים את מידת אשמתם כעבור שנים. זה נותן חוויה שלא יסולא בפז, מכיוון שנישואים חוזרים בדרך כלל נפרדים בתדירות נמוכה יותר או כלל לא נפרדים.
כשאדם אשם
מקרים בהם ניתן לומר באופן אובייקטיבי שאדם אחד אשם צריכים להיות חושפניים מאוד. למשל בגידה או מכות. עם זאת, האפשרות הראשונה אינה מוצלחת במיוחד, מכיוון שבן הזוג נדחק לעצם בגידה בגלל חוסר תשומת לב, חיבה, חום או הבנה חריפה. וזה לא בהכרח עניין של מגע פיזי, לפעמים זה הופך להיות פשוט בנאלי ואפילו תוצאה מקרית של חיפוש אחר חום רוחני בצד. אדם, שאינו מקבל משהו במשפחה, נידון למלא את החלל ולכן יחפש אותו מחוץ למשפחה.
והתוצאה של המחסור הכרוני הזה היא אי הבנה. אחד מבני הזוג עשוי להבין היטב מה חסר לאחר, אך פשוט לא רוצה להקשיב לו או להיות מודע לכך. זה קורה גם שלא נותנים לזה חשיבות. לעתים קרובות ההבנה של מה שקרה מגיעה כשמאוחר מדי.
לפעמים חוסר הבגרות של אדם כאדם דוחף לבגידה. משפחה היא שלב נוסף במערכת היחסים ואת העובדה שצריך יותר מאמץ, ואולי נראה פחות רומנטי, צריך לקחת ברוגע, ולא למהר לחפש את זה בצד.
השפעה פיזית היא, אולי, הדבר היחיד שתמיד אשם באדם אחד, זה שמתבטא בצורה כזו.
תקיפה היא חריגה, כך שאם אישה עוזבת את בעלה המכה, היא צודקת. לא משנה איך אישה מתנהגת, זו לא סיבה להכות אותה ולהעביר אליה את האשמה.
זו הסיבה היחידה לגירושין, בה רק אחד מהשותפים אשם.
