אהבה הייתה קשורה קשר הדוק לתרבות ולפילוסופיה של היוונים הקדמונים. אפלטון, סוקרטס, אריסטו, לוסיאן ועוד פילוסופים רבים מיוון העתיקה ניסו לתאר את האהבה כתחושה ומדינה, להגדיר אהבה. לימוד חברות, אהבה, קשרים אירוטיים, הוגי עבר הפכו אותם למקור הרהורים על משמעות החיים. ארבעה סוגים של אהבה: ארוס, פיליה, חמורה ואגפזיס, נמצאים לרוב במקורות כתובים ששרדו עד היום.
האהבה מילאה תפקיד חשוב בחיי היוונים הקדמונים. הוא רווי במיתוסים, יצירות אמנות וחיבורים פילוסופיים של יוון העתיקה. לא בכדי הבחינו היוונים בכל גווניה וניואנסים. יתר על כן, אהבה הייתה הסיבה הבסיסית לכל דבר.
פיליה
המילה "פיליה" נתקלת לראשונה בכתבי הרודוטוס ומשמעותה במקור אמנת שלום בין מדינות. מאוחר יותר, המושג אהבה-חברות נקשר למילה זו. אם לשפוט על פי הצהרותיהם של פילוסופים קדומים, פיליה היא תחושה המתעוררת ביחס לחברים וקרובים, ומשיגה אחדות מוחלטת של נשמות. בסיס הידידות אינו בכלל חיבה חושנית, אלא תמיכה הדדית, שהייתה נדרשת במידה רבה של ההלנים, אשר חקרו כל העת שטחים חדשים, הגנו על עריהם וערכו קמפיינים חדשים.
דוגמה לאהבה-חברות כזו היא סיפורם של אכילס ופטרוקלוס, שיצאו לחיפוש אחר תהילה במלחמת טרויה. חברים שיתפו עסקים, שולחן, אוהל. וכשפטרוקלוס נפל בקרב לא שוויוני עם הסוסים הטרויאניים, הגיבור האגדי של האפוס הטרויאני, שסירב להילחם לפני כן, הולך לנקום את מות חברו.
אפלטון הבין את החברות כחתירה לשלמות, קרבה רגשית של חברים, התקשרות רגשית. התיאוריה המתוארת בכתבי אפלטון נקראה "אהבה אפלטונית".
אֵרוֹס
פילוסופים יוונים קדומים חשבו על ארוס בצורה מיוחדת. זה נקבע על פי המיקום הספציפי של נשים בחברה. האישה-אשה, שהוטלה על חובות ההולדה וניהול הבית, לא הייתה מושא להערצה ואהבה לבעלה. "אשתך משמחת אותך רק פעמיים: ביום החתונה וביום ההלוויה שלה", כותב היפונקטוס מאפסוס. גברים נהנו בחברת הטרוסקסואלים, אך הם דיברו עליהם ללא משוא פנים. הצהרתו של מננדר על נשים שרדה עד עצם היום הזה: "בין בעלי החיים המוזרים המאכלסים יבשה וים, אישה היא באמת החיה הנוראה ביותר."
אפלטון היה הראשון שהשתמש במילה "ארוס". בעבודתו "החג" אפלטון מחלק את האהבה לחושנית אמיתית וגסה. החג מכיל את מיתוס מקורו של ארוס, בן לווייתו הנצחי של אפרודיטה. הוריו היו אלים של עוני ועושר - שירה ופורוס. הוא הגה בסעודה לרגל הולדת אלת האהבה, שקבעה מראש את משרתו הבאה. ארוס היה ארוג מסתירות, הוא שילב גסות וחתירה ליופי, לבורות ולחוכמה. ארוס הוא התגלמות האהבה, שיכולה לחתור במקביל למוות ולאלמוות.
אפלטון מוביל את המחשבה לכך שאהבה היא עלייה לאידיאלים הגבוהים ביותר. הארוסיות שלו הן שחיקות הידע וההנאה האסתטית.
אריסטו מחשיב אהבה לא רק מנקודת מבט אסתטית. בסיפורי בעלי חיים, ההוגה מתאר בפירוט את ההתנהגות המינית ומחבר אותה להנאות החושניות שבאכילה, שתייה וקיום יחסי מין. עם זאת, באתיקה הניקומאכית, אריסטו מחזיק ברעיון שלא ארוס, אלא פיליה הם המטרה הגבוהה ביותר וכבוד האהבה.
האפיקוריאנים התאפיינו ביותר בחושניות ובכמיהה להנאה. עם זאת, היה זה אפיקורוס שדיבר על העובדה שיש לשלוט על הארוסות הטמונות בכל היצורים החיים על פני האדמה. הוא ציין כי תענוגות אהבה לעולם אינם מועילים, העיקר לא לפגוע באחרים, חברים וקרובים.
Stroge ו agape
היוונים הקדמונים הבינו את המילה חמורה כאהבת הורים לילדיהם, ילדים להוריהם. לפי ההבנה של ימינו, קפדנית היא גם החיבה הרכה של בני הזוג זה לזה.
המושג "אגפה" מגדיר את אהבת האל לאנשים ואת אהבת האנשים לאלוהים, אהבת קורבן. עם שחר הנצרות, מילה זו קיבלה קונוטציה מהפכנית. הניסיונות הראשונים של נוצרים לתרגם טקסטים מקראיים ליוונית נקלעו למספר קשיים - באיזו מילה להשתמש בפיליה, ארוס, מאניה? הרעיון הנוצרי המהפכני דרש פתרונות מהפכניים. כך, המילה הנייטרלית "אגפזיס", שפירושה אהבה - הרצון להעניק, הפכה למושג המקיף "אלוהים הוא אהבה".
היוונים הקדמונים לא ידעו את מושג החטא בהקשר של אהבה, אירוטיות ומיניות. החטא נחשב להתנהגות פסולה חברתית ומוסרית - פשעים ואי צדק. עם התפשטות הנצרות העולם נעלם, מלא בתצפיות נינוחות והרהורים על הטבע האנושי, שבהן הוארו מעלות משפחתיות, נאמנות, חברות ואהבה על כל ביטוייה.
