תופעה מוזרה שרבים כנראה נתקלו בה: תחושת האהבה משופרת מאוד כאשר אנשים אוהבים נפרדים. זו בדיוק הדרך בה אתה יכול להבין ולהעריך כמה אדם אהוב עליך וכמה שאתה אוהב אותו.
אפילו האנשים הקרובים ביותר: הורים וילדים, אחים ואחיות הם בעלי אישיות משלהם ויכולים להיות דומים למראה, אך להיות שונים באופיים. מה אתה יכול להגיד על האדם שאתה אוהב? באופן טבעי, שניכם שני אישים נפרדים, שכבר הוקמו, שלכל אחד מהם יש הרגלים משלהם, היקשרות, תחביבים.
בנוסף, כל אדם מאופיין במחזוריות: מיתון ועליה במצב הרוח, פעילות גופנית ועייפות. כל זה מסבך את הקיום כששני אנשים אוהבים נמצאים בקשר מתמיד, רואים ומתקשרים ביניהם על בסיס יומיומי. כמובן שמדובר באושר ושמחה, אך יש תקופות שאדם פשוט צריך להיות לבד, זה טבעי לפסיכולוגיה של כל אחד.
לאוהבים לא יכולים להיות אותם שלבי מצב רוח, ולכן יש דיסוננס וגירוי. כאשר, למשל, אתה רוצה להיות עצוב, אתה מצפה שמצב הרוח שלך יהיה משותף, והאהוב שלך בכלל לא הולך להתאבל איתך. הבדל כזה בהתנהגות מוביל לאי הבנה הדדית - אחרי הכל, הוא לא ממש אוהב לראות את הפנים הזועפות שלך. התוצאה היא טינה ומריבות, חוסר נכונות להתפשר. כמובן, אתה תפצה, אבל תתוודה, יש פעמים שהאדם הזה נראה לך זר לחלוטין, לא ראוי לאהבתך.
זה עניין אחר לגמרי מתי אדם אהוב איננו, והוא לא איתך. במקרה זה, אין לך אף אחד שיוכיח את מצב הרוח הרע שלך, וסומך על אהדה, כי בזבוז דקות יקרות של תקשורת בטלפון או באינטרנט בזוטות כאלה פשוט טיפשי. כל דבר קל דעת נשכח מיד, נותרה רק תחושת ריקנות שאיש מלבדו לא יכול למלא.
ועוד דבר: מי שאינו שם קשה יותר לשלוט בו, אינך יכול להיות בטוח באהבתו כמו גם כשהוא לידך. תחושה מודאגת מתעוררת גם בגלל שגברים פחות רגשיים, ובמילים שלו אתה עלול להראות מנוכר. בהיותך בתלות פסיכולוגית טבעית באדם אהוב, אתה מתחיל להשתעמם, ואהבתך באה לידי ביטוי במרץ מחודש.
