ככל הנראה, כל אדם בילדותו לא רק חושב היכן הוא רוצה לחיות. כמובן שהמקום הזה צריך להיות נוח, נעים ויפה. עם זאת, לי באופן אישי חשוב יותר לא היכן לחיות, אלא עם מי.
רכישת חומר
מוקדם יותר, כסטודנטית וגרה בעיר גדולה, היא חלמה להישאר שם לנצח. אחרי הכל, היא עצמה הייתה מעיירה קטנה, ממרכז אזורי, שם יש שני בתי ספר, מרפאה ובית קולנוע. ואז נראה כי עיר גדולה היא המקום בו אתה יכול למצוא את עצמך, הייעוד שלך, מקום בחיים, אושר. חשבתי שזה בדיוק המקום שבו אתה רוצה לחיות כל חייך.
חמש שנות סטודנטים עברו במהירות. ההגנה על התעודה נותרה מאחור, עבודה טובה הופיעה ואף הצליחה להשיג פינה משלי. נראה כי החלומות התחילו להתגשם. התמדה, סבלנות, עבודה קשה עזרו לה להצליח מספיק במשך 25 שנה. לא היה מעט מה לעשות - האחרון ברשימה היה אושר. אבל זה לא הגיע. כסף, דירה, רכישת המכונית הרצויה כבר לא הביאו הנאה אמיתית. כן, כל זה הקל על החיים. אבל רציתי לחיות באושר, לא רק בנוחות.
שהנשמה תהיה מכונפת
פעם אחת, במעבר להולכי רגל, היא כמעט פגעה בגבר, או יותר נכון בחור. אי אפשר לבטא את הפחד במילים, כי זו הייתה הטעות הראשונה שלה בדרך. התברר ששום דבר לא איים על חייו ובריאותו, הם החלו לתקשר, מכיוון שפאבל (זה היה שמו של קורבן חוסר תשומת הלב בדרך) התגלה כאדם אינטליגנטי, מעניין ובדרך כלל נעים לדבר איתו.
התחיל רומן. לרגע היא חשבה: "חכה!" ליבי קפץ מחזי, התנופף למשמע קולו. ההצעה הנחשקת כבר הוגשה, כשלפתע הופיע "אבל" אחד. מסיבות בריאותיות, פאבל לא יכול היה לשהות בעיר זמן רב, מכיוון שהוא נחנק בצואת מפעלים ומכונות. הוא התגורר בכפר קטן בביתו שלו, עבד כמורה בבית ספר כפרי ובזמנו הפנוי עסק בגידול בעלי חיים. לא היה שום עניין של מעבר לעיר, שכן הוא סירב באופן מוחלט.
עבודה, חברים, בילויים, חיים מסודרים פחות או יותר - היא נאלצה לעזוב הכל ולעבור לגור בכפר. למען האמת, סיכוי כזה היה מפחיד, חבל לאבד את היתרונות שנרכשו. היא היססה. עם זאת, הרצון להרמוניה רוחנית והרצון להקים משפחה ניצחו בסופו של דבר.
עכשיו היא עובדת גם כמורה בתיכון. יש לה שני ילדים ובעל אכפתי. לאחר 10 שנים התברר שזה המקום בדיוק בו חלמה לחיות את כל חייה. אחרי הכל, זה לא תלוי במיקום הגאוגרפי במפה, העיקר שיש בית ומשפחה, שם הם תמיד מחכים.
