האם נושאת את התינוק במשך תשעה חודשים מתחת ליבה, ואז כל חייה - בליבה. כאשר התינוק נולד, האם מפסיקה להשתייך לעצמה לחלוטין וחיה את חייו. כמה זמן האם תמשיך לחיות רק את החיים האלה, היא מחליטה בעצמה. הרבה תלוי בהחלטה זו.
כאשר ילד נולד, קיומה של האם קשור לענות על צרכי הילד. עם הזמן היא כל כך נמשכת לתפקיד זה שהיא מפסיקה להתחשב בעצמה או ביצורים העצמאיים שלו. זה קורה באופן לא מודע.
כשהילד גדל
ילדים הם ילדים כל עוד הוריהם חיים. אחרי הכל, לא משנה בן כמה אדם, ההורים יאהבו אותו וידאגו לו. אבל לפעמים אהבה כזו מזיקה.
הילד נולד, דיכאון לאחר לידה חלף, ועכשיו אם צעירה ומקסימה מסורה לחלוטין לחלוטין לתינוק. וזו הטעות העיקרית שלה.
חיה רק עבור ילד, אישה לא שמה לב שילדה האהוב והנערץ זקוק לעוד ועוד עצמאות. הילד גדל, לעתים קרובות לא מורגש אצל האם, והופך לאדם בוגר ועצמאי לחלוטין.
וכאן לעתים קרובות מתחילים סכסוכים. כבר מבוגר מתחיל לחיות לא כמו שההורה שלו רוצה. לאמהות כאלה קשה מאוד לסבול את העובדה שילדיהן יוצרים משפחה משלהם. הם לא יכולים לקבל את העובדה שילדים עושים את שלהם.
ילדים גדלים ואינם זקוקים לאמהות כפי שעשו בילדותם. אבל האם, שילדה היה חייה, נשארת בסוג של ואקום, נעלבת מילדים בוגרים. נראה לה שהם כבר לא צריכים אותה.
למעשה, זה לא המקרה. צריך, אבל לא כמו קודם. וזה בסדר. החוכמה ההודית אומרת שילד בביתנו הוא אורח שצריך להאכיל אותו, להשקותו, לבושו ואז לשחררו. אסור לשכוח את האחרון. הילדים שלנו אף פעם לא שייכים לנו.
איך לא להשיג את מה שמגיע לך
לעתים קרובות מאוד, האם מגנה יתר על המידה על ילדה האהוב, האם מצטערת במרירות שהילד גדל, אך מתנהגת כמו ילד קטן. הוא בכלל לא עצמאי, אין שום תחושה ממנו. וכבר אם זקנה וכמעט חסרת אונים צריכה לגדל ולטפל ב"ילד "בן ארבעים ואפילו חמישים, ומתלונן שמעולם לא קיבל רעיון טוב.
אבל, הם עצמם אשמים בלבד. מי לא נתן לילד את האפשרות ללמוד מטעויותיו, לעשות בחירות ולהיות אחראי לתוצאותיהם? כמובן, אם מגוננת בחריצות. ככלל, ילדים כאלה אינם אסירי תודה, הם פשוט חיים על פי מודל התנהגות המוטל עליהם.
בין אם האם חיה את חיי הילדים הבוגרים ובין אם לא זה תלוי באם עצמה. אם היא מרגישה ויודעת שילדיה זקוקים לכך, היא לא יכולה לעשות אחרת. חובת ההורים היא להחזיר את ילדכם לקום. וזה לא משנה בן כמה הוא היה.
