בניגוד לדעה הכללית, פרפקציוניסטים לא נולדים, הם גדלים. שורשיה של תופעה זו בילדותו של האדם, דווקא באותם רגעים בהם ההורים מראים ומציינים לילד כיצד ומה צריך לעשות, על סמך ניסיונם וידעו. בשל היעדר ברירה עצמאית, הילד חווה אי נוחות, המשפיעה על מזגו ועל אופיו העתידי.
דוגמה נפוצה לפרפקציוניזם היא ילדים עשירים - ילדים ממשפחות עשירות. הרוב המכריע של ילדים כאלה ניתנים כלכלית, בעוד שתמיכה רוחנית ומוסרית נמוגה ברקע. במשפחות כאלה, ההורים ממלאים תפקיד עצום בחייהם של ילדים, וקובעים מראש כל צעד וכל תנועה של הילד.
תופעה סטנדרטית היא שעל ילד להיות בעל ציונים של לפחות "מצוין", סיום הלימודים חייב להיות מלווה בקבלה חיונית של מדליית זהב, ובאוניברסיטה - תעודה אדומה. חלק בלתי נפרד מהלמידה הוא פיתוח של מספר שפות זרות ועמדות מנהיגות בכל מקום אפשרי.
ההפך הוא הנכון לגבי משפחות בהן ההורים מבלים את רוב זמנם בעבודה, הרחק מילדיהם. הם עושים זאת כדי שהילדים יהיו משכילים, מוזנים היטב ולבושים בצורה מסודרת. כדי להשיג זאת, יש צורך בכסף שהם מרוויחים ביום ובלילה. ילדים במשפחות כאלה נטולי טיפול ותשומת לב לחלוטין, מכיוון שהורים עייפים לעתים קרובות רק רוצים להירגע, ולא אכפת להם מילדים משועממים.
התוצאה של מצבים כאלה היא דיכאון, התמכרות מסוגים שונים, כל מיני מתח. מחקרים מראים, בין היתר, כי פרפקציוניזם טבוע יותר בילד הגדול במשפחה.
