יש אנשים שמתחתנים בכנות מאמינים שהם יישארו נאמנים ל"חצי "שלהם. עצם המושג "בגידה" נראה בעיניהם רחוק ומופשט. אבל, אבוי, הכל קורה בחיים! ואז יום אחד, רחוק מלהיות יום בהיר, הבעל מגלה שאשתו בוגדת בו. או שבן הזוג מתוודע לכך שלאהובה יש פילגש. מה לעשות לאחר שלמדנו את האמת הלא נעימה והכואבת הזו?
לדוגמא, אישה הרשיעה את בעלה בבגידה. כמובן שכל אישה ספציפית פותרת את הבעיה בדרכה שלה, על סמך רעיונותיה לגבי גבולות המותר, חינוך, מזג, הרגלים. תפקיד חשוב ממלא את עומק הרגשות כלפי בן הזוג הבוגד, נוכחותם של ילדים וגילם. אך עדיין, יש אלגוריתם כללי מסוים של פעולות שיש להקפיד עליהן.
ברור שאישה מוצפת בכעס, טינה, כעס. זו תגובה טבעית לחלוטין, במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שהמין החלש הוא בדרך כלל רגשי יותר מגברים. אף על פי כן, על האישה להתכנס ולשאול את השאלה העיקרית: האם היא רוצה לשמור על המשפחה? אם התשובה היא חיובית, לאחר שניסה "הטיה מאשימה" כה מובנת וטבעית, לנסות למצוא תשובה לשאלה אחרת: מדוע הוא שינה? מה הביא אותו לעשות זאת? אחרי הכל, פעם הבעל אפילו לא רצה להסתכל על נשים אחרות! רק היא הייתה קיימת בשבילו. איתה הוא התאהב, ביקש להפוך לאשתו. אז מה הסיבה לבגידה?
זה קורה שאישה, שקועה לחלוטין בעבודות הבית, מטפלת בילדים, מפסיקה לטפל בעצמה. האם ניתן להאשים בעל בבגידה אם במקום היופי הדקיק והמטופח לשעבר, הוא רואה בבית איזו דודה חסרת תואר בחלוק חלוק ונעלי בית, ללא שמץ של איפור וקסם, כל יום?
או מצב כזה. אישה, גם לאחר שנים רבות של נישואים, מתייחסת לצד האינטימי בחיים כאל "חובות זוגיות". וכל ניסיונות של בעלה לגוון את מערכת היחסים ביניהם, לשכנע אותה כי האינטימיות אינה מוגבלת לתפקיד מיסיונרי אחד (יתר על כן, בחושך מוחלט), נפגשים בצורה שלילית בצורה חדה, בהתחשב בהפקרות זו כמעט. האם כדאי להיות מופתע וממורמר אם בסופו של דבר נגמר הסבלנות מבן הזוג ונמשך לצד?
במקרים כאלה ודומים, אם אישה מוכנה להודות שגם בגידה של בעלה היא באשמתה, הדרך הטובה ביותר היא לסלוח ולהתפייס. ובמקביל, הסיקו את כל המסקנות הדרושות כדי לא לעורר חזרה על מצב כזה בעתיד.
אם האישה המרומה בכל זאת החליטה להתגרש, עלינו לנסות לעשות זאת בכבוד, ללא שערוריות, התקפי זעם וטענות הדדיות. לפחות למען ילדים, שגירושין של הוריהם כבר יהוו מכה פסיכולוגית כבדה.
