לעתים קרובות, המונחים "רוח" ו"נשמה "נחשבים לשם נרדף. עם זאת, הם נפרדים מכיוון שהם מרכיבים באישיותו של האדם. כדי למנוע בלבול בעתיד, עדיף לדעת כיצד מושגים אלה נבדלים זה מזה.
האישיות של כל אדם היא אינטגרלית ומורכבת משלושה מרכיבים: גוף, רוח ונפש. הם מאוחדים ומשתלבים זה בזה. לעתים קרובות שני המונחים האחרונים מבולבלים ונחשבים לשם נרדף. אך התנ ך מפריד בין שני המושגים הללו, אם כי לעתים קרובות הם מבולבלים בספרות הדתית. מכאן הבלבול שמוביל לספקות בנושא זה.
המושג "נשמה" ו"רוח"
הנשמה היא המהות הלא מהותית של הפרט, היא כלולה בגופו והיא הכוח המניע. איתה אדם יכול להתקיים, בזכותה הוא לומד את העולם. אם אין נשמה, אז לא יהיו חיים.
הרוח היא המדרגה הגבוהה ביותר של טבע האדם, היא מושכת ומובילה אותו לאלוהים. על פי המקרא, נוכחותו היא שמעלה את האישיות האנושית מעל יצורים אחרים בהיררכיה הקיימת.
הבדלים בין נשמה לרוח
במובן הצר, הנפש יכולה להיקרא וקטור אופקי של חייו של האדם, והיא מחברת את אישיותו עם העולם, בהיותו אזור הרגשות והרצונות. התיאולוגיה מחלקת את פעולותיה לשלושה קווים: הרגשה, רצויה ומהורהרת. במילים אחרות, הוא מאופיין במחשבות, רגשות, תחושות, רצון להשיג מטרה, רצון למשהו. היא יכולה לעשות בחירות, גם אם לא תמיד נכונות.
הרוח היא נקודת התייחסות אנכית, המתבטאת ברדיפת האל. מעשיו נחשבים טהורים יותר מכיוון שהיא מכירה את יראת האל. הוא שואף לבורא, ודוחה תענוגות ארציים.
על פי התורות התיאולוגיות, ניתן להסיק שלא רק לאדם יש נשמה, אלא גם לבעלי חיים, דגים, חרקים, אלא רק אדם הוא בעל הרוח. צריך להבין את הקו הדק הזה, ולהרגיש טוב יותר ברמה האינטואיטיבית. זה יעזור בידיעה שהנשמה עוזרת לרוח להיכנס לגוף האדם על מנת לשפר אותה. חשוב גם לדעת כי אדם ניחן בנשמה בלידה או בהתעברות. אך הרוח נשלחת דווקא ברגע החזרה בתשובה.
הנשמה הופכת את הגוף לחיים, דומה לדם שחודר לתאי גוף האדם ומחלחל לכל הגוף. במילים אחרות, אדם מחזיק בו, כמו גם גוף. היא המהות שלו. כל עוד אדם חי, הנשמה נשארת בגוף. כאשר הוא מת, הוא לא יכול לראות, להרגיש, לדבר, למרות שיש לו את כל החושים. הם לא פעילים כי אין נשמה. הרוח, מטבעה, אינה יכולה להיות שייכת לאדם: היא עוזבת אותו בקלות וחוזרת. אם הוא עוזב, אז האדם לא מת וחי. אבל הרוח מזרזת את הנפש.
