האדם הוא ישות חברתית ואין מנוס מעובדה זו. כל חייו יש לו קשרים עם אנשים אחרים, בין אם הם עסקיים או עבודה, ידידותיים או אישיים. דרכי וגורמי המגע מושפעים מאיך שגדל אדם ולכן, באיזו משפחה הוא גדל.
מה המשפחה מלמדת
המשפחה היא הסביבה החינוכית של האדם. הילד גדל ורואה דוגמא למגעים בין בני המשפחה. על בסיס מערכת היחסים ביניהם נוצרים המודלים הבסיסיים של ההתנהגות בעתיד ובעיקר במשפחתו שלו.
בני משפחתו הם הראשונים שלימדו אותו תקשורת. מודל מסוים של התנהגות הילד תלוי באופן בניית הקשר ביניהם. זה יכול להיות מודע ולא מודע.
האחרון חשוב עוד יותר. לא משנה כמה אמא נותנת השראה לבנה שהוא יעזור לה בעבודות הבית, אבל אם הוא יראה דוגמה לאבא ששוכב על הספה, יהיה מעט תחושה מגידול כזה. יחד עם זאת, אם למשפחה יש הרמוניה ואווירה חמה, סביר להניח שאדם שגדל בסביבה כזו לא יסכים פחות בחייו הבוגרים.
פסיכולוגים הגיעו זה מכבר למסקנה שילדים שגדלים בבתי יתומים ובבתי יתומים הם לעתים רחוקות ביותר מסוגלים ליצור משפחות חזקות ועמידות מהסיבה הפשוטה שהם לא גדלו לפי הדוגמה הזו ולא יודעים איך זה. אומללים, הם ישתדלו כל חייהם ליצור את מה שנמנע מהם בילדותם, אבל זה כמעט תמיד נידון לכישלון. סביבת ההוראה שלהם הייתה חברה, אך לא משפחה. אז הם חיים אז בחברה, באופן לא מודע לא מקבלים סיפוק מכך ולא מצליחים לשנות משהו. בחברה הם ניסו את תפקיד ההורים, ולכן קשה מאוד לקבל את התפקיד הזה.
למי שיש אופי חזק, משפחה לא מתפקדת הופכת לא דוגמה, אלא התקשות. ישנם מקרים בהם ילד שגדל במשפחת שיכורים או אבי עריץ יוצר אז את משפחתו הנכונה, הנכונה, הנכונה ולעולם אינו מודה על חזרה על סיפורי ילדותו העצובה. אך זה, למרבה הצער, נדיר. אם דמותו של ילד בהתחלה חזקה, אפשר למתן אותו, ולא לשבור אותו לחלוטין. בעיקרון, לתת המודע האנושי יש יכולת להתרבות, ולא לייצר.
משפחה של מבוגר
אל תחשוב שקשרי המשפחה של משפחתו שלו אינם מלמדים מבוגר שכבר הוקם. יחסים מאושרים הם מושג מורכב, הם דורשים עבודה מתמדת. אדם לומד ממשפחתו להיות קשוב יותר, אדיב יותר, אכפתי יותר ומלמד אחרים את אותו הדבר. זה קורה לעתים קרובות באופן לא מודע.
מסתבר שהמשפחה היא סביבה פדגוגית לאדם בכל גיל ובכל שלב בילדותו, ואז בחיים הבוגרים.
