ישנם מאמרים וספרות רבים על הקשר בין ילדים ומבוגרים במשפחה. מרבית המקורות מדגישים את המילה "ילדים", שכבר מראים את ההבדל בין מערכות יחסים. כן, כך קרה שמבוגרים הם מבוגרים וילדים הם משהו מיוחד. יצורים הדורשים גישה נפרדת ויחס סלקטיבי. האם זה באמת כך?
ואכן, אדם קטן הוא חסר הגנה וזקוק לתמיכה מתמדת, אהבה ואימון. אך האם כדאי להגזים בזה, להתייחס לילדים כמו אגרטל קריסטל, או להפך, האם יש צורך להתייחס אליהם במאה אחוז כבני משפחה מלאים? האם כדאי להרחיק את הילד מבעיות החברה הבוגרת או להיפך, להאשים אותו בכל בעיותיו ואומללותיו?
הדבר הראשון שאדם קטן באמת זקוק לו הוא אהבה גדולה ותשומת לב מתמדת. אפילו להשאיר אותו לעצמו, חשוב להבהיר כי מבוגרים נמצאים שם, לא ילכו לשום מקום ותמיד מוכנים לעזור ולהקשיב.
אוכל ובגדים הם נושאים משניים, והם תלויים במידה רבה ברווחת המשפחה בה הילד גדל. אבל אם אתה חושב על זה, ילדים מאושרים רבים גדלים במשפחות עם כספים מוגבלים.
צריך ללמד אדם קטן, כך שהוא יגדל בעצמו, להיות עצמאי כבר מגיל צעיר. זה לא אומר שהוא עושה הכל בעצמו, אלא לגבי היכולות שלו. לדוגמא, בכפרים עד היום יש לדור הצעיר אחריות משלהם, ובהתאם לגילם הם יכולים וצריכים לבצע. אולי מדובר בזוטות וגם אם הדברים נעשים במבוכה, אבל זה מאפשר לילדים להרגיש כמו משתתפים שווים. בדרך זו ילדים לומדים על מעורבותם בענייני משפחה.
אתה יכול לשלוט בילד בדרכים שונות. זה יכול להיות התבוננות לא פולשנית והכוונה לכיוון הנכון, או שזה יכול להיות בצורה של דו ח סמכותי. מה יבחר לעצמו מבוגר? כמובן, דווקא הראשון.
סגנון גידול הילד תלוי במידה רבה במשפחה, באמונותיה ובאמונה. אבל העיקר הוא הדוגמא של ההורים. לא משנה כמה הם חוזרים על הרגלים רעים ועל אי קבילותם. אם הם עושים זאת בעצמם, אל תצפו שהילד יתנהג אחרת. כמובן, ישנם מקרים בהם ילד גדל במשפחה שותה עם סלידה מאלכוהול, אך מי יכול להבטיח שמקרה מסוים יחזור על עצמו.
ולבסוף, רבים, שמנסים לגדל ילד עצמאי, מאשימים בו את כל הבעיות שלהם. תגיד, אני לא מסתיר כלום ומשתף אותו כשווה ערך. הנפש השברירית של הילד רק סובלת מכך, הוא מבחינה מוסרית לא מוכן לקבל על עצמו את הבעיות הללו. מי תצמח מנערה שאמה נוזפת כל הזמן ומכנה את אביה בשמות? סביר להניח שהיא כבר תשנא את כל הגברים בעולם כשהיא קטנה.
